סרטן השד שלי – מה לספר למי ?

השבוע הגיעה אלי למרפאה אשה כבת 60, שאובחן אצלה סרטן שד במצב גרורתי. האבחנה של סרטן שד כשהוא כבר במצב הגרורתי אינה שכיחה, אך גם לא נדירה, אפילו אצל נשים שהיו במעקב שד מאד מסודר. האשה הגיעה אלי כדי להתייעץ על הטיפול שהוצע לה. תוך שאנו דנות באפשרויות הטיפול השונות, על יתרונותיהן וחסרונותיהן, התברר לי שהשאלה העיקרית של האשה היתה בעצם איך לקבל טיפול כזה שאיש לא יידע שהיא חולה. היו לה סיבות טובות לרצות להסתיר את מחלתה, כשהבולטת בהן היתה היותה דמות מוכרת לרבים. בנוסף, היא היתה מסוג הנשים שפרטיותן חשובה להן יותר מכל נוחות.

שוחחתי איתה על האנרגיות הנדרשות להסתרת מחלתה והאם שוה להשקיע אותן במצבה. האישה, שהיתה בבואה איתנה בדעתה להסתיר, התחילה להתעניין בשאלות של מה לספר, למי לספר ואיך בכלל "יוצאים מהארון" עם הבשורה "אני חולה בסרטן השד".

גם בשאלות האלה דנו ארוכות. אמרתי לה שלדעתי קשה מאד להסתיר מצבים כאלה. איכשהו הם זולגים החוצה. מעבר לכך, חשיפת מחלתה בצורה מבוקרת ככל הניתן עשויה להקל עליה בכך שתהיה פחות לבד עם מחלתה, ויתכן מאד שאף תיעזר בחברות ומכירים שונים, שמהם היא בכלל לא מצפה לקבל עזרה.

ספק גדול בעיני אם האשה תקבל את עצתי להשקיע בעיקר בעצמה ובבריאותה ופחות בהסתרת מחלתה. מהצד האחר – הבנתי אותה היטב. כל אשה היא אדם שלם ומיוחד. ישנן נשים שכלל אינן מתלבטות עם בעיותיה של אותה אשה. לאחרות קשה מאד מאד הפגיעה בפרטיותן. מכאן, שכל אשה חייבת ללכת בדרכה ועל פי מה שהיא מרגישה. תשובה אחת נכונה לכולן אינה קיימת. הקושי מובן.

האשה חברה בפורום סרטן השד שלי בפיסבוק וכמו כן קוראת בפורום סרטן השד של האתר כאן.

נשמח מאד לקבל תגובות לבעיות שהוצגו על ידי האשה. לתגובות כאן, כתבו בעמוד שבקישור ואפרסמן כאן.סוד